אריק שמידט מגוגל חלק השבוע מחמאות למותגי התוכן הגדולים בארה"ב, תוך שהוא מסביר שמותגים אלו, הם בעצם הפיתרון לבעיית סינון התכנים באינטרנט, שהפכה לדבריו ל"שלולית חרא" (תרגום חופשי שלי למילה היותר אלגנטית של שמידט).

בתיאור הלא מחמיא זה, כיוון שמידט דווקא אל כותבי התכנים העצמאיים, הבלוגרים, האתרים הקטנים ועוד כל מיני שכאלה שברוב חוצפתם מעיזים להגיע לראש העמוד הראשון של תוצאות החיפוש בגוגל. יחד איתו, הזילו דמעות תנין גם מותגי התוכן עצמם, או ליתר דיוק, ענקיות התוכן. אחת הדמויות הבכירות בחבורת הבכיינים אף כינתה את אותם כותבי תוכן עצמאיים בכינוי "טפילי תוכן" (התייחסות נוספת לעניין ניתן למצוא במאמר בגלובס, כאן)

הסיפור הזה הוא מעין חזרה על ההיסטוריה. את אותה התופעה ראינו קורית גם בטלוויזיה, הן בעולם והן בארץ, ארגוני תקשורת חזקים משתלטים על כלים משמעותיים ומעבירים את המסרים שהם רוצים להעביר, כשכל הפרעה בדמות תוכן כזה או אחר שאינו עולה בקנה אחד עם תפיסתם, נדרסת ברגל גסה.

מצב כזה, שמתהווה עכשיו בעזרתה של גוגל, גורם בעצם להסתרת מידע מפני הקהל, סוג של צנזורה אם תרצו, במקום שבו דווקא יש חופש ביטוי. אם נרצה להקצין, יש פה גם מגמה של שטיפת מוח, שנובעת מהעובדה שאתם, כקוראים, לא מקבלים את כל המידע על פרשה זו או אחרת, אלא מקבלים מידע מעובד, מכוון, מגמתי, שהופך בעצם לתוכן שיווקי – אמנם לא שיווק מסחרי – אבל שיווק של עמדות, שאולי דווקא לא הייתם מסכימים איתן אם הייתם יודעים קצת יותר.

מיגור התופעה נמצא דווקא בידיים שלנו, הגולשים. כלי תוכן המאפשרים לנו לסתור את התופעה הזו ואפילו בקלות, אתרים שבהם הגולשים עושים את התוכן ואחראים לו (דוגמת scoop למשל), המאפשרים זוית שונה, אמיתית יותר, תוך התנסות אישית או חוויה של האנשים המעורבים בפרשה זו או אחרת, הם אלו שיעזרו לכולנו להסיר מאיתנו את הטפילים האמיתיים – ענקיות התוכן באשר הן.